בשיא עידן ה-metoo#, קים גודווין הציגה בטוויטר תרשים מפורט המסביר את המושג מַנְסְפְּלֵיְנִינְג (הַסִּגְבְרָה בעברית). אני מניחה שהמטרה הייתה לסייע לגברים לזהות שהם עיוורים להתנהגות המתנשאת שלהם.
נקודות עיוורון אינן קשורות למגדר. אנחנו לא תמיד רואים או מודעים להשפעתינו [הלא מיטיבה] על הסובבים אותנו, וכדאי לשים לב כי יש מיקרים שאנחנו משפיעים בגדול על אנשים קטנים ואהובים.
תכירו: אַדּוֹלְטְסְפְּלֵיְנִינְג.
מילה שלהגדרתי, מתארת מצב שבו המבוגר עונה בשם הילד באופן אוטומטי, לא מודע או חסר סבלנות, במקום לתת לילד פשוט לענות בעצמו. אני רוצה להציע את המילה כערך לויקיפדיה (צחי לרנר) ובמקביל, האקדמיה ללשון העברית, אתם מוזמנים להציע עברות.
זו תופעה רווחת שאני עוקבת אחריה מאז שבני הבכור היה בן שנתיים (היום בן 17) ותפסתי את עצמי עונה בשמו. תמיד אהבתי לדבר עם ילדים וילדות בגובה עיניים. אני מרותקת מהיצירתיות שלהם, במיוחד שאני שואלת שאלות פתוחות. ככל שהם צעירים יותר, לוקח להם יותר זמן לארגן את המחשבות ולענות.
וככה זה מתחיל…
דודות, סבים וסבתות, מטפלות והורים מרגישים דחף בלתי נשלט למלא את החלל אם חלילה הילד לא ענה מייד. זה פיצ'ר אוטומטי של מבוגרים, כך נראה.
נסו את התרגיל הבא: במהלך שיחה עם מבוגר שאתם מכירים, תפתיעו את את הילד שלידם בשאלה. השאלה יכולה לנוע מבן כמה אתה, מה אתה אוהב לשחק ועד מדוע לובשת הזברה פיג'מה? ואז, שימו לב למה שקורה.
אני לא צריכה להסתכל רחוק. אתמול אחה"צ, הייתי במפגש חברתי והתפתחה שיחה עם מישהי סופר נבונה ומעניינת. עבר לידנו ילד חמוד (בן 5+/-). היא משכה אותו אליה ועטפה אותו בחיבוק חם, תוך שהיא מסבירה לי שהוא הבן של החברה הכי טובה שלה ושהיא מ-ט-ו-ר-פ-ת עליו. הילד התענג והתמסר לחיבוק. ברור היה שההרגשה הייתה הדדית. התרגשתי, חייכתי ואמרתי, "אני די בטוחה שאוכל לנחש את התשובה, אבל למה לדעתך היא מטורפת עליך כל כך?"
שתיקה.
בחיי, יכולתי לשמוע את התאים האפורים מתרוצצים לו במוח.
אבל, לא היה לו סיכוי. תוך שניות היא חיבקה אותו עוד יותר חזק, ממש להגן עליו מפני כל רע, וענתה: "אני לא חושבת שהוא הבין את השאלה".
אני מתורגלת בנוהל המבוגר המסביר ורק הכרתי את האישה, אז חייכתי חיוך עוד יותר גדול והפעם עם טון קצת יותר ילדותי, צמצמתי את השאלה ל-"יכול להיות שזה בגלל החיוך המקסים שלך?".
הוא ציחקק ואמר "לאאאאאאאא".
עוד שתיקה [שהביכה רק אותה]. הנחתי את היד על הכתף שלה ממש בשניה האחרונה והצלחתי למנוע נסיון אַדּוֹלְטְסְפְּלֵיְנִינְג נוסף, בדיוק שענה, "אני רוצה לחשוב על זה עוד קצת באוטו בדרך הביתה. אני אגיד לאמא והיא תספר לך".
מי נשארה ספיצ'לס הפעם?
האם אתם גם לוקים באַדּוֹלְטְסְפְּלֵיְנִינְג? העזרו בתרשים ועקבו אחרי החצים. בהצלחה.
מוזמנים לשתף בתגליות ותובנות.
