לאורך השנים ובאופן עקבי, השאלה הזו עוררה אצלי תחושה לא נעימה בבטן. היא היתה טריגר להופעתו של שלט דמיוני מבד שקוף מרחף מעל ראשי הקהל ועליו רשום: "את אכזבה. את מתעסקת בהרצאות במקום להציל חיים". הרוטינה השתכללה עם הזמן – לפעמים המועקה והשלט הדמיוני הופיעו עוד לפני השאלה. כזה יעיל הוא המוח שלי.
לבסוף נכנעתי ללחץ [שלי מי?] והתחלתי לעבוד על סטארט-אפ חדש רק כדי להפסיק את האכזבה [של הקהל?] ולהתחיל לעשות משהו באמת[!]. הפעם, אתקוף את מגפת הבדידות בקרב קשישים. הצטרפתי למומחה מבריק בתחום הזיקנה ויחד פיתחנו רעיון טכנולוגי חדשני. אחרי שהחליטו על הליינאפ, הוזמנתי להיות דוברת ב TEDx ללא אודישן ע"י המרכז הבינתחומי מרוב שהאמינו בחשיבות הנושא.
במקביל, קריירת ההרצאות שלי המריאה בענק. אינטל שלחה אותי להרצות בכנס מנהלים בכירים בפורטוגל ובארץ הייתה הסתערות מצד טבע, שטראוס ובנק הפועלים. משם העסק כבר הלך וצמח בצורה אקספוננציאלית. הרגשתי שההשפעה שלי אדירה. מכתבים מרגשים של אנשים שקיבלו השראה ותעוזה לא הפסיקו להגיע. למרות שהתכנים מכוונים לחברות ועסקים, היתה אפילו מישהי מעל גיל 50 שחזרה לנהוג אחרי
טראומה בת 24 שנים [!].
התחושה הלא נעימה בבטן כבר הפכה לדקירות כואבות ככל שהתקדמנו עם הסטארט-אפ.
תתעלמי, אמר לי המוח, הבטן שלך לא מבינה שום דבר.
ואז הגיע היום שלא יכולתי ולהתעלם יותר. זה קרה כשאחד המשקיעים הגדולים בישראל, אדם שהאמין בי והעריך אותי מאד, ביקש שאגיע אליו מיד כדי להציג את הסטארט-אפ החדש. ידעתי שזה מוקדם מדי להציג למשקיע אבל כל כך החמיא לי שהוא מתעניין בשלב כל כך ראשוני שלא יכולתי לסרב.
יהיה בסדר, אמר המוח.
לא היה שום דבר בסדר בצרחות שחטפתי ממנו, מול כל הצוות הגברי שלו ומול השותף שלי. אמר לי אח"כ אחד מהנוכחים שמעולם לא נתקל במשקיע הזה ככה צועק. אכזבה היא פונקציה של ציפייה, והוא לא חסך בדציבלים כדי להסביר לי כמה שהוא מאוכזב, שהייתי צריכה לדעת שלא מגיעים לפגישת משקיעים ככה, ועוד. צדק. ידעתי.
התשוקה, היעוד האמיתי ויכולת ההשפעה שלי היו מכוונים למקום אחר. ולכן כמה ימים אחרי הפגישה הנוראית החזרתי את מפתחות המיזם לשותף שלי. הוא הרגיש נטוש. הרגשתי נורא.
המשכתי לרוץ עם ההרצאה. השיא הגיע ב"יום" האישה שנה שעברה (שקורונה טרפה השנה) 21 הרצאות בשמונה ימים. אבל בכל הרצאה, אותה שאלה, אותה מועקה בבטן ואותו שלט דמיוני. חלפו להן עוד כמה שנים. אולי *עכשיו* הזמן הנכון להקים את הסטארטאפ ה-רפואי-חדשני-פורץ-דרך-מציל-החיים הבא שלי?
הפעם התחברתי עם מדענית מרשימה כדי להקים סטארט-אפ פורץ-דרך בתחום הסרטן (בכוונה ללא פרטים). המשכתי להרצות. למודת נסיון, תקשרתי לשותפה שלי את סימני השאלה שלי, למען הסר ספק. אתם כבר יודעים לאן הסיפור הזה הולך, נכון? אי אפשר לעצור כדור שלג של ציפיות.
***
אם הגעתם עד לפה, מן הסתם קלטתם את הרמזים שפיזרתי בטקסט. החוכמה והראיה בדיעבד תמיד 6/6. אבל בזמן אמת, אנחנו לא מודעים לנקודות העיוורון שלנו. באגלית יש אמירה פרדוקסיאלית מושלמת:
– Hidden in plain sight – .בתרגום חופשי, מסתתר לך ממש מתחת לאף
נקודת העיוורון שלי הייתה המשקל שנתתי לציפיות של אחרים ממני. או לתפישה שהיתה לי על הציפיות שלהם ממני. הציפייה להיות יזמת רפואית/טכנולוגית סדרתית, מצילת חיים, מטפלת בסרטן, בקשישים ואולי עכשיו גם בקורונה? כי ככה זה בסטארט-אפ ניישן. אקזיט/סגירה ומיד למיזם הטכנולוגי הבא. אבל חדשנות מגיעה בכל מיני צורות.
לקח מגיפה עולמית שהכריחה אותי לעצור ולהסתכל פנימה עמוק. הבנתי שהסטארטאפ הבא שלי הוא כאן. הוא עכשיו. הוא אני.
