ווא כמה אני שונאת את השאלה הזו. איפה לא נתקלתי בה – בביה"ס, באוניברסיטה, בכל נקודת תפנית בקריירה (מילאניאלס זה כאן). הייתם מצפים שהאנושות תתקדם הלאה נראה שכולם מלבדי יודעים בדיוק איך לענות עליה, אחרת לא היתה שורדת. איכשהו אני, בעלת הדימיון הפרוע, לא מצליחה לראות את זה. האמת היא, שיש בי התנגדות נחרצת לעצם העניין והיא מתבטאת בצורה פיזית ממש. כיווץ בבטן. סטרס.
שאלתי את עצמי, מה הבעיה שלי לתכנן?? למה אני נכנסת ללחץ משאלה כל כך הגיונית? הרי כמנכ"לית של חברה בינ"ל למכשור רפואי, תמיד ידעתי לבנות תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח, עם יעדים ומדדים להצלחה. אז למה כמנכ"לית של "החיים של צמרת" קשה לי?
כמי שעוסקת בניתוח של תודעה עסקית וחשיפת חסמים להצלחה של ארגונים ובכירים, בניתי מתודולוגיה לחשיפת נקודות עיוורון (Hacking Your Blind Spots) שמונעים הגעה ליעדים. אז הפעלתי את המתודולוגיות שפיתחתי על עצמי. לא כל הסנדלרים הולכים יחפים
הבנתי שהבליינד ספוט שלי היא, למעשה, השאלה עצמה; או יותר נכון, העימות הפנימי שנוצר בניסיון לענות עליה. גיליתי שהיא מסייעת לרוב האנשים לשחרר את הפוטנציאל, לפתוח "צ'אקרות" ולייצר מרחב חדש לחשיבה. אבל אותי היא מגבילה, ומצמצמת את מרחב הפעולה שלי. אני נמצאת בכאן ועכשיו ומקבלת החלטות עם מה שיש, לא עם מה שאולי יהיה, בלב פתוח ואמונה מלאה בעצמי.
למזלי לא צריך להמציא את הגלגל ואפשר לעמוד על כתפי ענקים. הפעם יהיה זה הרקליטוס, אחד הפילוסופים הידועים הראשונים, שקדם את סוקרטס. מתוך כתביו, אפשר למצוא לקט של מעל מאה משפטים קריפטים ללא פירוש או הרחבה. תרגום חופשי של אחד מהם מאוד רלוונטי לענייננו: "עדיף שבן אדם לא יזכה במשאלת ליבו".
אני לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה ובזכות זה (ולא למרות), הגעתי לדברים שבחיים לא היית יכולה לדמיין.
לשנה החדשה, הבאה עלינו לטובה (חמסה חמסה, שום, בצל וחיסון), אני מאחלת שלא יתגשמו כל משאלות ליבינו.
תודה גדולה לשני ישורון על העזרה עם העברית, שכנראה לעולם תישאר השפה השניה שלי