או לחלופין, בריאן ארמסטרונג, המוח שזיהה בעיה אינהרנטית בתשלומים הבינלאומיים של airbnb וברח/בחר (הממ…) להקים חברה עצמאית במקום לפתח את הרעיון כעובד בארגון.
למה אכפת לי מבריאן, מהרעיונות שלו ו-airbnb בכלל? אין לי מניות באף אחת מהחברות (חבל) ואינני מתכננת חופשה בקרוב. האמת, לא ממש אכפת לי. העניין הוא כזה: בריאן ארמסטרונג זכה לכותרות כי הוא הצליח. מסיפורים כאלה מתקבל הרושם שכדאי לזהות בעיה בתוך הארגון שלך ולרוץ להקים חברה משלך.
אבל רוב הסטארטאפים נכשלים. בדרך אנחנו מאבדים רעיונים מעולים שיכלו לזכות בתמיכה, בצוותים, בכספים ובמכפיל כוח כדי להיות מופצים ובענק.
לעומת זאת, אתמול קראתי כתבה מקומית (בתגובה הראשונה) עם סיפור הפוך. ים רגב, יזם מקומי ש"מכר את הפרארי שלו" ובחר (ולא ברח) להתמסר ולהביא את כל הכשרון שלו לארגון גדול. הוא מתאר באופן אותנטי ומעניין את הצעדים שהובילו להחלטה.
בהקשר הזה, אני נוהגת לשאול קולגות, לקוחות ועכשיו גם אתכם:
למה אנחנו כל כך מוקסמים מפתיחת חברה וגיוס כסף?
מדוע אנחנו מקדשים את המסע היזמי המפרך לכשעצמו?
מה אפשרי אם נקדש חדשנות כערך, ולא גיוס כסף?
מה אפשרי אם נתעדף הגשמה בתוך חברה ולא פתיחת אחת חדשה?
מה אפשרי אם נרחיב את המושג יזם ל"מיינדסט יזמי" ונעודד יזמות פנים-ארגונית (Intrapreneurship)?
בשנים האחרונות, אני מקדמת את המושג יזמות פנים ארגונית מתוך אמונה מלאה שבתוכו טמון המצבור הגדול ביותר של היצירתיות והחדשנות האנושית. כי לא כל אחד.ת צריך להיות יזם. לא כל רעיון מצריך הקמת חברה חדשה. אבל כל בן אדם הוא עולם ומלואו, מעיין מתגבר של יוזמה, תושיה ורעיונות אינספור שיכולים לקדם את הסביבה הקרובה, מקום העבודה, הקהילה או העולם כולו – כל אחד.ת בקנה מידה שמתאימים לו.לה.
אינני מכירה את ים רגב אבל התרגשתי לקרוא על איש שהולך נגד הזרם, עם האמת שלו. מאחלת לו ים בהצלחה.
