שלום לכולם, תכירו את דודתי המהממת חן. בשנות השמונים כשעליתי ארצה, היא נראתה קצת אחרת.
היתה לו אז תספורת קצוצה. הוא סיים תואר בהנדסה ועבד כמתכנת. כתחביב הוא עיצב תיקים יצרתיים מעור והכין תכשיטים אקזוטיים מחרוזים מהמזרח. אה, והיה לו חבר ממש טוב, דן.
החברה הכי טובה שלי ואני חשדנו שהוא הומו. היינו ביחד באחד הימים כשהוא בא לבקר. הוא ענד טבעת כסף משגעת משובצת באבן אובלית יפייפיה בצבע שחור אטום שהיפנטה אותי. חברתי אמרה לי, "הוא בטוח הומו! גברים לא מתלבשים ככה!"
לא העזתי לשאול אותו ישירות, לא רציתי להעליב אותו. כששאלתי בני משפחה, נרתעו והתחמקו. לקח קצת זמן והתמדה מצידי להבין שמדובר היה בסוד משפחתי ושאסור היה בתכלית האיסור לספר עליו לילדים. אתם יודעים, אולי זה מדבק.
מי יכול למנות את כל הפרטים המגוכחים בסיפור הזה? ההנחות הסמויות? הדעות הקדומות? פרס למי שקולע – איזה אלבום שתרצו מאוסף תקליטי שנות השמונים מלא העובש שלי.
נכון שהרבה השתנה לאורך השנים וצעדנו מספר צעדים קדימה.
And yet…
יובל נח הררי, המדען הגאה (כך הוא מגדיר את עצמו במקום ההיסטוריון הישראלי שמגדירים אותו אחרים), נשאל על ידי אילנה דיין בראיון האם ישנו הבדל בין הלהטב"ים לבין קבוצות אחרות הנלחמות בעבור שוויון זכויות והזדמנויות, למשל, שחורים, נשים ואנשים שחיים מתחת לקו העוני?
לעולם לא אשכח את תשובתו: אם נולדת שחור, בני משפחתך שחורים, חברי קהילתך שחורים. אתם ביחד באותה סירה. אם נולדת אישה, יש לך אמא, יש לך חברות, יש מערכת שתומכת. אותו הדבר כאשר מדברים על עניים.
אם נולדת גאה, אתה לא רק לבד, אתה סובל מבדידות. אין לך תמיכה. האנשים הכי קרובים אליך, בני משפחתך, הם בצד של האויב (לפחות כך זה מרגיש, לפי תיאורים).
זה לא צריך להיות כך. אך ישנה עוד הרבה עבודה חשובה שנותרה לעשות אם בשנת 2020 לא כולם יכולים להיות חופשיים להגדיר, לעצב ולבטא את הזהות שלהם ולהינות מאותן זכויות ואותן הזדמנויות שאני מקבלת. אנו צריכים לשמש כמערכת תמיכה גלובלית.
היום הוא היום האחרון של חודש הגאווה, אך זה לא אומר שכאן נפסקים האפליה, הדיכוי, האלימות והשנאה. אני מחכה ומצפה ליום שלא נצטרך תזכורת ביומן ושלטי חוצות כי האחווה והשיויון יהיו חרוטים אצל כולנו בלב. אמן.
