מדי פעם, יש מילה שהצליל שלה מציק לי. לא משנה הקונטקסט ולמי המילה מופנית. אפשר ללמוד המון מהתבוננות על אותה מילה. לדוגמא, מיד אחרי שהתגרשתי, לא יכולתי לשמוע את המילה זוגיות. שנה שעברה לא יכולתי לשמוע את המילה תזרמי. מתישהו זה עובר והמילה חוזרת למאגר. גם אם לא אשתמש בה, לפחות היא לא תשלח וייבים שליליים. אבל אם יש מילה אחת שמתעקשת לדגדג לי את כל מערכת העצבים בגוף זו המילה "איזון".
מישהו יכול להסביר לי למה כל העולם שואף לאיזון? איזון בין אוכל בריא ואוכל טעים, איזון בין ביזנס ופלז'ר והשאלה שכל אשת קריירה נשאלת שוב ושוב, כמו שאני נשאלתי בכל פעם שחזרתי מאפריקה: "איך את מצליחה לאזן בין קריירה ובית?" (ובאותה נשימה, "מה המחיר שהמשפחה שלך משלמת?").
פעם, שחשתי "הפרת איזון" הנטייה הטבעית שלי היתה לתרגם את זה לנקיפות מצפון ואשמה. זו בחירה.
הפסקתי לחפש איזון כשהבנתי שהשאיפה לאיזון היא זו שמטלטלת ומכניסה אותי לסטרס. כי בכל תקופה משהו אחר דורש יותר תשומת לב ומשאבים. אני למדתי לבחור להתמסר למשהו הזה.
אני לא צריכה איזון, אלא בחירה שמדוייקת לי, בכל נקודת זמן. בדרך פלא, כשמחקתי את המילה, נעלמו גם נקיפות המצפון.
מאז תחילת הקורונה, אני עובדת סביב השעון בפרץ יצירתיות שלא חוויתי שנים (חבל שחשבון הבנק שלי לא יודע את זה [אימוג'י בוכה נהרות של דמעות]) . ואתם יודעים מה? הילדים שלי לא רק מסתדרים, הם ממש תומכים. הם אפילו מכינים לי ארוחת צהריים כשהם שמים לב שאני לא מספיקה לאכול ומוודאים שאני שותה מספיק.
אם זה המחיר של חוסר איזון, קניתי.
