מי שרא.תה הרצאת טד או שתיים על תגליות בחקר המוח כבר הבינ.ה שאין הלימה בין מערכת ההפעלה שלנו (המוח) לצרכי הקיום בעידן המודרני. בלשון המעטה. נמר טורף לא מתחבא בצד השני של הרחוב אבל אותו חלק בגזע המוח (רובנו שמענו על האמיגדלה המפורסמת) עדיין מכניס אותנו למצב 'ברח או הילחם' (Fight, Flight or Freeze) בכל פעם שמישהו חותך אותנו בכביש. או במילים אחרות, אנחנו מנסים עם נוקיה 3100 לתפעל מכונית אוטונומית.
במסגרת הסקרנות הבלתי נלאת שלי להבין את נפש האדם והמניעים שלנו לפעולה, אני לומדת קורסים מתקדמים במדעי המוח. בקורס "מוח ורגשות" של דר' יוליה גולנד (מבריקה ומרתקת!) בתכנית לתואר שני בבינתחומי, למדתי על "המוח המנבא" – The Predictive Mind. בכל נקודת זמן המוח מנסה להשתמש במידע המאוחסן אצלו כדי לנבא את העומד לקרות. המחשבות, הרגשות וההתנהגויות שלנו תלויים בכמות עצומה של פרמטרים שאינם בשליטתנו ולרובם אנחנו אפילו לא מודעים, כדי להבטיח הישרדות.
עצוב מאוד אבל המוח שלנו בנוי יותר לאחסון של טראומה, כאב, חדשות רעות על מלחמה ומגפות, הפחדות וכל מה שאמרו לנו מינקות ש"אסור". אם זה המצב, איך אנחנו נותנים קונטרה ומאחסנים את הטוב, את השמחה, את רגעי האושר והאהבה?
תמונות. תמונות ועוד תמונות.
פתאום הבנתי שהתחביב שלנו לצלם את עצמנו לדעת הוא זה שנותן את הקונטרה לנטייה הטבעית של המוח לזכור את הרע. ואנחנו אפילו לא מודעים לכך שאנחנו עושים את זה. צילום של רגעי אושר ושיא זו הדרך היעילה ביותר להציף את הרגשות החיוביים המקושרים לאותן החוויות כי המוח לא יעשה זאת בשבילנו באופן טבעי.
אבל!
התמכרנו ללחיצה על הכפתור, וגוגל תמונות (Google Photos), מקום אחסון הקונטרה שלנו, מפוצץ, טובע ועולה על גדותיו. אפקטיבית, אנחנו לא חוזרים אחורה להתבונן בתמונות שצילמנו ומאבדים את המשמעות של אותם רגעי אושר.
השבוע הטלפון שלי נפל ושבק חיים. מצאתי את עצמי מבלה שעות משוטטת במקורות שונים של החיים שלי השמורים בענן. וכמובן, נוברת במאות אלפי תמונות. אחרי שהסתחררתי מהעומס, מדי פעם הוצפתי ברגשות מחופשות משפחתיות שעלו לי שלוש משכורות. כשניסיתי לשתף את הילדים, גיליתי שהם לא זוכרים כלום.
בין התמונות והזכרונות, החיים עצמם קורים. אנחנו רוצים להיות נוכחים ברגע ולחוות את רגעי האושר שאנו שואפים לזכור. אז איך אנחנו מאזנים בין הצורך להיות נוכחים, למבנה הדפוק והעתיק של המוח שרוצה בכוח להשתמש בשטח האחסון כדי להגן עלינו ואיך זה קשור למדיניות התמונות החדשה של גוגל שנכנסת לתוקף הלילה בחצות (תשלום על אחסון שעד כה היו בחינם, לכל שירותי גוגל)?
תחוו יותר, תצלמו פחות.
דה, נכון?
אממ. לא בדיוק. אני לא ממליצה על זה כי זה פוגע בנוכחות (אבל, זה באמת פוגע בנוכחות) אלא כי זו דרך להבטיח שתחזרו להתבונן בתמונות האלה, שוב ושוב, ותבנו את האושר שלכם במקום את העושר של גוגל. ועל הדרך, תנצחו את הנמר הטורף.
תודה לשני ישורון, המלאך הפרטי שלי, עם העזרה בעברית.
